מודל חמשת שלבי האבל

אני כן רוצה לשתף, שאני מוצאת הרבה דברים משותפים בין מה שחוויתי כשאובחנתי בפעם הראשונה,
לבין מה שעובר עלי עכשיו.
זה העלה לי למחשבה את מודל חמשת שלבי האבל, וחשבתי לכתוב עליהם כאן.
אני מקווה שזה יעזור לעוד אנשים.
המודל פותח במקור עבור אבל על אדם קרוב, והוא יכול להתאים לכל מקרה בו אנו חווים אובדן.
למשל, כשנודע למישהו שהוא חולה במחלה כרונית, טבעי שהוא יגיב באבל על כך.

איך זה מרגיש לגלות שאת חולה במחלה כרונית,
שתמיד יהיו לך כאבים, שזה אף פעם לא יגמר?
האמת, אני אישית הרגשתי בהתחלה הקלה.
אחרי שחייתי והתמודדתי עם קשיים גופניים מאז שאני זוכרת,
לקבל אישור והכרה לכך שיש לי מחלה מוכרת, יש אבחון ויש טיפול-
הרגשתי שירד מעלי משקל כבד.
כמובן שלא כולם מרגישים כך.
אני שומעת מאחרים, מכרים ומטופלים, שחוו הלם כשנודע להם.
הרבה אנשים סיפרו לי כמה זה היה להם קשה, ועדיין, לקבל את העובדה שהם חולים.
אני חושבת, שכמה שיותר זמן עובר בין התחלת המחלה לבין האבחון,
יש יותר נטייה להרגיש הקלה.
לשמחתנו, הזמן הזה הולך ומתקצר.
בכל מקרה, כל אחד עובר תהליך נפשי עם אבחנה של מחלה כרונית,
גם אני למרות תחושת ההקלה עברתי בדרך הזאת.

אז מהו מודל חמשת השלבים?
מודל שפותח במקור ע"י ד"ר אליזבת קובלר-רוס, לתיאור ההתמודדות עם אבל ואובדן.
כשאנחנו מתאבלים, אנחנו מרגישים בעוצמה, ולא תמיד יודעים להכיר ולעבד את הרגשות האלה.
המודל של חמשת השלבים יכול לעזור לתת לנו ולקרובים אלינו מסגרת התייחסות שתקל על ההתמודדות.
זיהוי השלב במודל בו אני נמצאת כרגע יכול לעזור לי לראות מה נחוץ לי עכשיו מבחינה רגשית,
לעזור לי לתקשר את הצרכים שלי לסביבה, ועוזר לדעת למה אני יכולה לצפות בהמשך התהליך.
בנוסף, ההכרה בכך שהרגשות שאני חווה הם חלק מתהליך טבעי ואנושי,
יכולה להקל מאוד על תחושת הטלטלה וחוסר הוודאות הרגשית,
וגם על תחושת הלבד שמתלווה לאבל.

חשוב מאוד לדעת ולזכור, שהמודל הוא הכללה, הוא כלי עבודה שאמור לעזור לנו.
הוא לא מתיימר ולא אמור להיות איזשהו חוק שצריך להתיישר לפיו.
אבל הוא תהליך אישי ששונה מאדם לאדם.
קורה שמתעכבים על אחד השלבים, לפעמים גם חוזרים אחורה לשלב קודם לפני שממשיכים שוב.
הרעיון שהכי הייתי רוצה שתיקחו מהמודל הזה, גם אם תשכחו את כל השאר,
הוא שזהו תהליך שלוקח זמן.
אין טעם להאיץ בעצמנו בתהליך, זה לא יעזור.
עדיף לתת לעצמנו את הזמן לחוות את כל הרגשות שעולים, גם כשזה קשה מאוד.

אז מהם חמשת השלבים?
הנה הפירוט לפי הסדר.
שלב 1: הכחשה
"זה לא יכול להיות", "זה לא קורה", "אני רוצה חוות דעת שניה..."
בשלב הזה אנחנו עוד לא מכירים בעובדת האובדן,
מה שנקרא עוד לא עיכלנו את זה.
כשמתאבלים על אדם קרוב שנפטר, נדמה לנו לפעמים שהוא עדיין כאן, שהוא תכף יכנס לחדר.
כשמדברים על מחלה כרונית, יכול לקרות שמישהו ידרוש עוד חוות דעת, עוד בדיקות-
בגלל שהוא באמת לא מאמין שהוא חולה.
השלב הזה הוא כמו נשימה עמוקה לפני הצלילה למים.
הוא נחוץ לנו כדי לתת לנו זמן לאסוף את הכוחות שלנו להתמודדות.
נעבור אותו בבוא הזמן.

שלב 2: כעס
הכעס יכול להיות על רופאים, על חברים ובני משפחה, על העולם או הבריאה וכמובן על עצמנו.
כעס נתפס בתרבות שלנו כרגש שלילי,
ולרוב אנחנו מנסים ואפילו ממש מתאמצים להימנע ממנו או לדכא אותו.
בגלל זה זהו שלב שהרבה מאוד אנשים חווים איתו קושי, ויכולים להיעצר בו במקום להמשיך בתהליך.
חשוב לשים לב כשאנחנו מרגישים כעס, ולתת לעצמנו להרגיש אותו.
לא לפחד לכעוס!
זה טבעי וזה לגיטימי לכעוס כשמגלים שמעכשיו כל החיים שלנו יצטרכו להשתנות.
יש הרבה דרכים לכעוס ולבטא כעס בצורה בריאה שלא תפגע בנו ובסביבה,
ובאמת תגובה מבינה ומקבלת של האנשים הקרובים לנו מקלה מאוד על המעבר בשלב זה.
כשלא נותנים לו מקום, כעס יכול ליצור סטרס ולחץ מוגבר,
שעלולים להתבטא בהחמרה של סימפטומים גופניים.
שלב הכעס עוזר לנו למקד את הכוחות ואת הכוונות שלנו,
הוא מאפשר לנו לשרוף ולהשאיר מאחור את כל מה שלא באמת נחוץ לנו.
נמשיך הלאה כשנוכל לסלוח, לאחרים ולעצמנו, ולשחרר את הכעס. 

שלב 3: מיקוח
זה השלב בו הבנו מה קורה, אבל אנחנו מנסים בכל זאת "לגנוב" עוד קצת זמן,
"לשחק" עם האמת ולשנות את העובדות, אפילו שאנחנו לא באמת מאמינים שאפשר.
מתאפיין במחשבות לא מציאותיות כמו "אם אני אפסיק לאכול מאפים אני אבריא",
או "מעכשיו אני תמיד אדבר רק טוב על כולם ואז אני בטוח אהיה בריאה",
שיכולות להוביל למעשים בהתאם.
השלב הזה יושב חזק על רגש האשמה שלנו.
בעצם אנחנו מאשימים את עצמנו במצב שלנו.
אנחנו מאמינים, בלי להיות לגמרי מודעים לכך, שאנחנו לא עושים מספיק, או שלא עשינו את הדבר הנכון.
כשממשיכים להתמקח בלי להכיר בהאשמה העצמית,
זה יכול להוביל לשנאה עצמית והקטנה של עצמנו, וגם לפיתוח תלותיות מוגברת באחרים.
השלב הזה דרוש לנו כדי לקחת אחריות על עצמנו ועל חיינו.
נמשיך הלאה כשנחמול על עצמנו באמת ונקבל את מקומנו בעולם.

שלב 4: דיכאון
יש אומרים שזהו החלק הכי קשה בתהליך.
בשלב זה נרגיש ייאוש, עצב עמוק, חוסר טעם לחיים, חוסר מוטיבציה, ותחושות של כישלון והחמצה.
שלב זה יכול להימשך זמן רב, ויכול להיראות כלפי חוץ כהתדרדרות או עזיבה עצמית.
דיכאון יכול להוביל למקומות מאוד קשים,
והרבה פעמים קיים לחץ מהסביבה שלנו להתגבר על שלב זה ולהמשיך הלאה.
לאוהבים אותנו קשה לראות אותנו בדיכאון.
למרות זאת יש לזכור שגם זה שלב שנחוץ לנו בדרך, ושעלינו להרגיש את הצער בלי להאיץ בעצמנו.
עם זאת, מומלץ להיות בתשומת לב ולקבל עזרה מקצועית במקרה הצורך, כדי למנוע פגיעה עצמית.
בשלב זה אנחנו נפרדים באמת ממי שהיינו בעבר,
אנחנו מעבדים רגשית את כל מה שאנו נדרשים לוותר עליו.
רק כך נוכל לקבל ולהשלים עם המצב החדש.
נמשיך הלאה מתוך חמלה ואהבה עצמית.

שלב 5: קבלה
השלב האחרון שאינו הסוף,
אלא המשך הדרך.
זה השלב בו, אחרי שעשינו תהליך ונפרדנו ממי שהיינו לפני המחלה,
אנו עכשיו פנויים להתחיל למצוא את הדרכים לקבל ולהתמודד בצורה מיטבית עם מצבנו החדש.
זה נכון שעם הזמן זה נהיה יותר ויותר קל,
אבל זהו לא הישג או קו סיום שהגענו אליו ואחריו אפשר לנוח.
ההתמודדות הנפשית עם מחלה כרונית היא לא פשוטה,
גם כשמקבלים אותה ומשלימים איתה באמת.
ימשיכו להיות לנו ימים בהם לא נרצה לצאת מהמיטה,
רגעים בהם נתפרץ בזעם על כל העולם,
ועוד שלל רגשות מכל הקשת.
וטוב שכך, זה אנושי וזה מראה שעדיין יש לנו לב פועם ומרגיש למרות הכל.
ההבדל הוא, שאחרי שעברתי את תהליך האבל,
אני כבר לא אנסה לחזור לעבר, למי שהייתי פעם.
לקחתי איתי את הטוב שיכולתי לקחת,
השארתי מאחור את מה שלא שירת אותי יותר,
ואני ממשיכה קדימה בעיניים פקוחות